אנימה בהילוך מהיר

סדרה נוספת של עונת קיץ 2008, המבוססת על אחת המאנגות הפופולריות ביפן ובארה"ב. Blade of the Immortal לא מתחשבנת עם הצופים, לכן אני מציע להכין מראש את עצמכם לקראת אקשן ברברי וחסר רחמים, אך עם זאת יצירת אומנות עלילתית מהמעלה הראשונה. או במילים פחות פלצניות: זה אדיר!
[המשך ביקורת]

 

תגובות (6) | המשך קריאה...

"אלוהים אדירים" צעקו האנליסטים כשגילו כי "האביר האפל", האחרון בסדרת סרטי באטמן, שבר את שיאי כל הזמנים ועקף בסיבוב אפילו את ספיידי3. "ג'וקר תעשה לי ילד" צעקו המעריצים והמעריצות פה אחד כשהתברר שמלבד שובר קופות, מדובר ביצירת מופת עלילתית שהתברגה לרשימת הסרטים הטובים בהסטוריה. "בא לי פיצה" צעק רם קיץ כשצפה ב-Gotham Knight, סדרת סרטי האנימה הקצרים בכיכובו של איש העטלף, ורק חיכה שזה ייגמר. האם ראווווי?
[המשך ביקורת]

תגובות (5) | המשך קריאה...

מפגש ישראטאקו קיץ 2008

"איזה...פאקינג...חום..." מלמלתי לעצמי כשהשעון המעורר צלצל על 7:30 בבוקר. "עדיף לחזור לישון, מה כבר יצא לי מאיזה מפגש ישראטאקו בתל-אביב? זה לסבול את הצפיפות השואתית ברכבת, להגיע לשם ולקוות שבאמת יהיה שם מישהו...ולא לדעת איך זה ייגמר". אבל תחושת הבטן גברה על העצלנות, והקמתי את עצמי בכוח מהמיטה, משהו שגזל 20 דקות. מצחיק, אבל בגדנ"ע האחרונה לקח לי 5 שניות לקום ב-5 לפנות בוקר. לקחתי את ה-IRIVER החדש שלי, ארזתי תיק ויצאתי לדרך...כשקצת מאוחר מדי גיליתי ששכחתי את בקבוק המים במקרר >_<;

מה שעובר עלי ברכבת הוא מה שעובר עלי כל פעם מחדש: אני לוקח עיתון, קונה כרטיס הלוך ושוב, מגיע לרציף מס' 2, עולה לרכבת, יושב אי שם במדרגות כי נגמר המקום, קורא את העיתון, מגיע לתשחץ ומשתגע מזה ששכחתי את העט. איך בשם גילגמש הקדוש אני תמיד שוכח להביא עט? לאחר מכן חזרתי לנגן, אחרי שסוף סוף למדתי את כל הפונקציות בו, ואז הגענו לתל-אביב.

בעיקרון רק כשהרכבת הגיעה לתל-אביב שמתי לב שלא חשבתי אפילו פעם אחת על המפגש. בשבילי זו הייתה עוד נסיעה לתל-אביב, מבלי באמת להבין או להפנים לאן אני נוסע. בתור אחד שמנהל ועורך בישראטאקו זה למעלה משנה וחצי, לא טרחתי באמת לבוא למפגשים. שלא תטעו, אין לי משהו נגד הקהילה, פשוט אף פעם לא חשבתי שיש בה משהו מעניין מספיק שיצריך אותי לבוא. וסוד נוסף: עד כה חשבתי שמרבית קהילת ישראטאקו מורכבת מילדים קטנים. מאוד. כשהבטתי בשעון השעה הייתה 9:45, ארבעים וחמש דקות לפני מועד המפגש הצפוי.

17 שקל עלו לי הבורקס ופחית הקולה בלובי של תחנת ת"א אוניברסיטה, ואפשר היה לצפות שבסכום כזה לפחות הטעם יהיה סביר. ובכן סביר הוא כן... אם אתה קוף! לקחתי עיתון נוסף וחיכיתי לסימן כלשהו. הסימן בסופו של דבר הגיע בדמות שלט "Isratak" ושורה מתחת "U" (נשמע כמו קללה: "Go Isratak Yourself"). הראשונות למפגש המיוחל היו האחיות לבית ניב (היי יעל), מה שהרגיש די מוזר לגשת ולהגיד "היי... אני המנהל שלכם" ואז החיוכים המביכים. אבל המבוכה נגמרה כשהתחילו להגיע אנשים, או נתנאל ליתר דיוק שתחת המילה 'סגידה' במילון מופיעה תמונה שלו. יהב במדי החייל הגיע בערך באותו הזמן, רותם הייתה גם בין הראשונות וזמן קצר אחר-כך הגיעה המצלמה של יניב, גוררת אחריה את יניב.

באותם רגעים למדתי את המשמעות של פרסום מספר הטלפון הסלולארי בפורומים. כך יצא שאמא שהסיעה מספר ילדות מירושלים שאלה אותי כיצד להגיע. תבינו, אני חיפאי, ולי אין מושג שפארק הירקון נמצא כמה דקות הליכה ממרכז הירידים. אך בסופו של דבר הן צצו. ב'הן' הכוונה לנטע-צ'אן (נדמה לי שזה השם) שהיא בכלל מאנימנגה, ושתי חברותיה. תוך זמן קצר גם הגיעה אנה (הידועה כאד מהמחזמר), ועוד כמה בנות הכוללות את מיכל (שבאותו רגע הייתה ידועה בשבילי בתור "הבלונדינית החמודה שבטח לא תדבר איתי").

לאחר שיחה קולחת הכוללת אנימה בין היתר (התחביב שלשמו התכנסנו), ולאחר שנתנאל הוכיח את כישוריו בגו, יצאנו לכיוון פארק הירקון - לא לפני שנתנאל סחב עגלת קניות מהתחנה. חלק ניכר מהבנות השתמש בעגלה בתור כלי תחבורה אלטרנטיבי, אך השימוש הסופי שלה היה אוגדן לתיקים. במהלך ההליכה הוצגה לקהל הרחב העוגה שהוכנה למפגש - או ליתר דיוק הבדיחה המומצאת שאומרת שאם לעוגה הייתה הומונקלוס, ככה היא הייתה נראית. אנשים שסיכנו את חייהם ולקחו ממנה ביס הצליחו לא למצוא את עצם בביילינסון, אולי הגזמנו? נהה, הם בטח הצטערו אחרי זה בשירותים. בפארק עצמו הצטרפה טורי, שאתם לא יודעים שהיא לא מישראטאקו, וגם סירבה להסגיר מאיפה היא כן, אבל היא הספיקה לגנוב לי ת'תעודת זהות ומיכל הספיקה לצלם אותה.

בסופו של דבר היא הוחזרה במרדף שלא יבייש מתמודדי מרתון מנוסים. שני שלטים של "רם קיץ תעשה לי בישי" הודפסו. אחד בתור שלט מושקע ואחד בתור בדיחה של "רם קיץ אל תעשה לי בישי" (בכיף, בהתחשב בזה שזכר כתב את זה). מעניין מה עלה בגורלם? כי הם נעלמו בשלב די מוקדם. רק חסר לי שהם תלויים בתור שלט ברחוב תל-אביבי סוען. באותו הזמן הגיעה קבוצה די גדולה של בני נוער אמריקאים שעשו הפסקה בפארק. בזמן שנתנאל שיחק גו עם התאומות, התארגנה קבוצה למשחק של נבר (בו כל אחד מספר משהו שהוא מעולם לא עשה, ואם מישהו אחר עשה הוא חייב להרים אצבע. כשמגיעים לחמישה אצבעות מטילים עליו משימה). יניב הגיע לחמישה אצבעות ראשון, והמשימה שמצאתי לו הייתה לגשת לאחד האמריקאים ולבקש ממנו ללבוש את המשקפיים שלו - Mission Accomplished (ויש תמונות). מיכל ורותם הלכו רחוק יותר והשתחוו לעץ בקריאות "אויאשירו-סאמה!", מה שהוציא מהאמריקאים מבטים של "הם עובדי אלילים?" 

לאחר מכן התארגנו לצאת לכיוון דיזינדוף סנטר, אלא שנתנאל, רותם יהב ואני נפרדנו משאר הקבוצה (באופן זמני). בעוד שהם הלכו לדיזי אנחנו עצרנו לשיחה עם כמה מהאמריקאים, שהתעניינו במה שאנחנו עושים ובחיים בישראל, ואנחנו מצידנו שאלנו עליהם. היה מגניב למדי, אם כי הם אלה שנשארו בגדר השפויים ואנחנו הראנו את הצד ה'לא שפוי' של האוטאקואים...רק שלא יחזרו עם טראומה. אגב, ידעתם שבאמריקה משתמשים בסוכר מזוייף לסודה? לאחר כ-50 דקות, הרבה אחרי שקבוצת המפגש הגיעה לדיזי, יצאנו ארבעתנו לכיוון הסנטר גם. כשעלינו על האוטובוס נאלצנו להיפרד מהעגלה בצער רב וביגון...שהתחלף בצחוקים וצילומים מוזרים באוטובוס. כשהגענו גילינו שאנה והתאומות כבר הלכו =/ אבל משם זזנו לסנטר, ושהינו באוטאקו רק שלא יצא לי לקנות כלום. לקומיקאזה אפילו לא נכנסתי מפני שהרעיון של מיכל לאכול פיצה קבוצתית קרץ לי יותר. לאחר רכישה של פיצה משפחתית וחלוקה בתשלום, הצטרפו כל השאר, הצטלמו והסוף כבר נראה באופק.

או שלא?

בעזריאלי, לשם הגענו זמן קצר אחר-כך, נפרדנו מכמה חבר'ה וביניהן מיטל וטורי (שטרחה להשאיר לי מספר צלקות אחרי שסירבתי בתוקף לקנות לה מאנגה). ה-Final 5 שנשארו כללו את יניב, רותם, מאשה, מיכל ואני. PARTY TIME! אחרי תבוסה מוחצת בידי מיכל בהוקי אוויר בג'וייסטיק, ובזבוז מרבית הכסף הקטן ובהיה בכישורי ה-DDR של מיכל ומאשה, יצאנו לכיוון בית הקולנוע שם הצלחנו להיכנס לסרט "אמא כפייתית" 20 דקות אחרי שהתחיל. הסרט גם כלל אטרקציה שעוד לא נתקלנו בה קודם: הפסקת פרסומות בת שתי שניות וחצי. הסרט עצמו אגב מומלץ לכולם. לאחר מכן עלינו לגג עזריאלי, שם שיחקנו נבר...שוב. הגענו למצב בו יניב ואני היינו חייבים להחזיק יד ביד, לגשת לאחד הזוגות שתמיד שורצים שם בגג ולשאול מה השעה. המשימה בוצעה בהצלחה, וגם צולמה. מיכל ורותם לעומת זאת עשו הורדת ידיים (גררר).

אחרי זמן מה החלטנו, אלוהים יודע למה, לחזור לסנטר. הספקנו להיות שם שניה וחצי (יותר מהפסקת הפרסומות) לפני שרותם ויניב היו צריכים ללכת =/ לאחר שהתברר שאנה לא בבית כך שאי אפשר להתנחל אצלה, עלינו על האוטובוס חזרה לעזריאלי. מאשה המשיכה באוטובוס לביתה, ומיכל (ישתבח שמה) ואני ירדנו בתחנת עזריאלי (הגוף אמר "אוקיי" אבל הלב צעק "איי קררראאאאמבּהההה!!!"). משם זה כלל ארוחה משותפת (בשבילי עוד פיצה, אבל לקיבה שלי יש גבול אז לא סיימתי). עכשיו נשאר לחכות לאירוע המשותף הבא, במקרה הזה מסיבת ה-JROCK (לרקוד עם מיכל עד אור הבוקר...זה הזמן לשנן את צעדי הגרווווב הישנים שלי...או שלא, אחרת היא לא תסלח לי בחיים).

לסיכומו של עניין: אם לא הייתי מתעורר באותו בוקר, אז לא הייתי מכיר את הקהילה המגניבה בישראל, לא הייתי מכיר את מיכל (שזה חטא) ולא הייתי אוכל פיצות. תודה לאל על תחושות הבטן, ניפגש באירועים הקרובים!

מוקדש באהבה למיכל 3=

תגובות (5) | המשך קריאה...

לפני שאגש לנושא, מספר מילים בקשר לפוסט הקודם: רבים לא הבינו את המשמעות כי מדובר בבלוג. בתור בלוג ולא אינציקלופדיה, אתר אינפורמטיבי או אנא'ערף, אני כותב כאן את דעותיי האישיות. לא ציפיתי שיהיו מי שיסכימו איתן אבל יש דרכים סימפתיות יותר להביע זאת (כפי שהרוב הגדול השכיל לעשות). כמו שאני לא מזוכיסט וקורא בלוגים שאני שונא, אין סיבה שאנשים שחושבים שמה שאני כותב הוא תועבה לאנושות ימשיכו להיכנס לפה בכל פעם מחדש. זה רק מוכיח את רמת המשכל שלהם.

ולנושא: Sword of the Stranger אחד הסרטים היותר אפיים וטובים שנחתו לאחרונה מבלי שאף אחד שם לב. ולמה לא בעצם? יש בו את כל המרכיבים לסרט סמוראים כמיטב המסורת.
[המשך ביקורת]

תגובות (8) | המשך קריאה...

רגע הסטורי בתולדות "אנימה בהילוך מהיר" - לראשונה מאז הקמת המדינה, הבלוג עודכן! תנצרו את הרגע הזה טוב טוב, מפני שזה לא הולך לקרות עוד הרבה בחודש הקרוב. אבל אל תדאגו, ניתן לראות את האור בקצה המנהרה. את אותו רגע הסטורי בו אגיש לבוחן את הבגרות האחרונה ואצא מהדלת בקריאות "IT'S OVER" וארוץ אל עבר השקיעה כשדמעות שוטפות את פני ווזלגות את תוך החיוך מלא האושר.

...

בכל מקרה...גלשתי ב-ANN לאחרונה, ואחד הטורים הפופולאריים שלהם הכיל בקשה מהקוראים לכתוב את "הוידויים" שלהם בעולם האנימה. אותה האמת לאמיתה שיש לכל אחד הגיד לציבור האוטאקואים בפרצוף ואף אחד עוד לא העז להגיד. הדבר נתן לי רעיון לעשות דבר דומה גם פה: רשימת וידויים. לא כמו אותה אחת שעשיתי לפני שנתיים וכללה הגיגים טפשיים כמו "לא ראיתי אבנגליון" (בזמנו), אלא דברים חדשים שהצטברו. אז עם מקל ועם תרמיל, הבא נצא אל הגליל...או שפשוט נתחיל:

וידויו של אוטאקו צמרת

- לא אוהב מכה. נקודה. קרבות ענק של רובוטים שהורסים את טוקיו זה משהו שמיצה את עצמו די מזמן. ישנן סדרות יוצאות דופן שאכן חיבבתי כמו Gurren Lagann ו-Code Geass, אך גם בהן מה שעשה את הסדרות לטובות הן הדמויות והעלילה האפית. ובגורן לאגאן היה צריך לחכות שהרובוטים יזרקו גלקסיות אחד על השני כדי שאולי אחבב אותן ולו קצת. כמה סדרות מכה אחרות באמת מכילות משפטים מסוגננים כמו "Believe in ME who Believe in YOU"? בדיוק.

- ואם כבר מכה. אבנגליון, חביבה ככל שתהיה, היא אוסף קלישאות פילוסופיות ודתיות שהבזיקו במוחו הקודר של פסיכופת וצברו פופולריות בעולם רק בגלל שאנשים מאמינים כי אכן יש משמעות מאחוריהם.

- GONZO הוא סטודיו שאני אוהב, מעריך ומוקיר - ושיאכלו ברוקולי כל מי שאומרים אחרת! מאסטרפיס כמו Basilisk, Welcome the the NHK, Desret Punk, Red Garden, Blassreiter ורבים אחרים הן סיבה מספיק מצויינת לאהוב את הסטודיו. פאשלות יש לכולם, ואני עדיין לא סולח להם על העוול שעשו ל-Black Cat. אך הם מוכיחים כי בכל הנוגע להפקות מקור - יש להם את זה.

- לא יוצא לי לבכות כשאני רואה סרטים וסדרות, אך היו מקרים חריגים...חלקם חריגים מדי: כשבאטרפרי עזב אש (הייתי בן 10, מה אתם רוצים?), בסיום האנימה של Chrno Crusade ובסרט "קבר הגחליליות" (תנו לי אחד שלא השתנק לקראת הסיום).

- תהרגו אותי, אבל אני לא מבין מה ההייפ סביב Clamp. אני לא מכחיש שהיצירות שלהן לא טובות, ובהחלט אהבתי את Card Captor Sakura, והפרקים הראשונים של Angelic Layer היו בין הראשונים שראיתי כשנכנסתי לעולם האנימה. אפילו יש לי את הווליום הראשון של X/1999 (ואת צ'וביטס אני יכול להלל מפה ועד קזחסטן). אך יש אצלן ריטואל חוזר בעלילה, מלודרמה שקצת מתחילה להימאס ו..בעצם למה אני הולך סחור סחור: העלילה האפית בסדרות המאהו-שוג'ו מתחילה להימאס.

- לא קורא הרבה מאנגות עד הסוף. כלומר, יש לי אוסף צנוע של דברים שקניתי בכנסים, רובם ווליומים ראשונים בלבד (ואם בא לי לקרוא את ההמשך אני ממשיך באינטרנט). תכל'ס, את סדרות המאנגה שקראתי במלואן אפשר לספור על יד וחצי: 666 Satan, בלאק קאט, BECK (שנגמרת השנה), Death Note, עוקב בקביעות אחר נארוטו ועד לא מזמן גם אחרי Fullmetal Alchemist, וכמובן Show me the Money. לזכותי יאמר שקראתי לא מעט התחלות של דברים שלא תחלמו להתחיל לקרוא.

- רואה סדרה אצ'י כבדה בגלל העלילה? שקרן. או הומו, כל כך הומו שסדרות יאואי יורדות למחשב שלך עוד לפני שבכלל התחברת לאינטרנט.

- לא סבלתי את Bleach ולא מתכנן לסבול את זה בעתיד. אני האחרון שבעד קביעת דעות על סדרה מצפייה ב-9 פרקים ראשונים (מתוך 500 שבתכנון), אך ההתחלה...בתוספת העובדה כי רק 62 הפרקים הראשונים של הסדרה שווים משהו...הוציאו אותה מרשימת ה"To Watch" שלי.
ומנגד - אני חובב נארוטו, ואני מניח שלא מדובר כבר בסוד גדול. סטודיו פיארוט הצליחו להרוס חלקים נכבדים של הסדרה עם שנה וחצי של פילרים ומריחת החצי הראשון של שיפודן, אך העלילה הטהורה של נארוטו (או בקיצור - עלילת המאנגה המקורית) מכילה עולם ודמויות עמוקות כיאה לסדרת שונאן איכותית. חכמים ממני כבר השכילו להגדיר את ההבדל בין שתי הסדרות: הקרבות בנארוטו מובילים לסיפור, בעוד הסיפורים בבליץ' מובילים לקרב. 

- גם להייאו מיאזאקי יש פאשלות. הסרטים שלו אכן נעים בין "קלאסיקה" לבין "חובת צפיית", אך מארסנל ההפקות שלו יצאו דברים שאני בחיים לא הבין על מה המהומה. הכרחתי את עצמי לא להירדם באמצע "הטירה הנעה של האוול", וגרוע אף יותר: "נאוסיקה מעמק הרוח". גם אם ישלמו לי לא אראה את הסרט הזה שוב...טוב, בעצם תלוי כמה.

- קאמינה לא אלוהים. Deal with it.

- !Baccano אחל'ה סדרה בגלל היחודיות שלה, אך בין הטובות של 2007? I don't think so.

- כל מה שמכיל כוחות על אנושיים אצל תלמידי תיכון רגילים למראה פשוט לא קורץ לי.

- כמעט ואין סדרות משנות ה-80 ומטה שבאמת שווה לראות.

- סדרת האקשן האהובה עלי: Black Lagoon. השונאן האהוב עלי: Kenshin. העלילה הטובה ביותר: Monster. הדרמות הטובות ביותר: BECK ו-NANA.

- ואחרון חביב: ספרו אתם.

עד לפעם הבאה (בתקווה שעוד השנה) - Your friendly neighborhood DeMon

מתנגן ברקע: BLUE BIRD של איקימונו גקארי [הגרסא המלאה]

תגובות (30) | המשך קריאה...

"תשמור על העולם ילד...אני רץ שנייה לקנות שווארמה"

קודם כל תירגעו: הלוגו זמני.
דבר שני - ברוך הבא לעיצוב המחודש של "אנימה בהילוך מהיר", או בקיצור: אב"מ 3.

אז מה זה אומר בעצם? שום דבר. כלום. נאדה. זירו. סרו. אפס. גורנישט. הייתי בכיף מבטיח "יותר ביקורות" אם המצב אכן היה כזה, אבל אל תשכחו שאני עומד בתקופה לחוצה של סיום י"ב הכוללת אי למידה למבחנים, וכמובן בקרוב הצבא (פרופיל 97 לא בדיוק יאפשר לי לעדכן מעומק רצועת עזה). אז למה העיצוב? כי זה מגניב D=

המונה טוען שיש 161 אלף כניסות, חצי מהם אפילו מאנשים שלא שילמתי להם להיכנס! סתם, שני שליש. העיצוב החדש מאפשר לכם לנדוד בין הרקע הכחול לבין הרקע השחור, ואם יהיה לי זמן (או יותר חשוב - ידע) אני אשתדל להוסיף צבעים נוספים. בטח יש פיצ'רים נוספים שאין לי מושג מה הם עושים, ברגע שתגלו אותם ספרו לי.

ועכשיו תודות:

תודה לאמא שילדה אותי
תודה לאחות המיילדת...שעשתה אותו דבר
תודה לברנש הגדול היושב במרומים על שהחליט שאני אולי חיוני לחיים
תודה ליוני על העיצוב (יפה שאתה מצליח לסבול אותי ואת הקפריזות הקטנות)
תודה לח"כ זבולון אורלב על שאין לי מושג מי אתה, וזה בטח טוב
והכי חשוב - תודה לשירה, שאם לא היא לא הייתי פה היום. וגם אתם לא.

סופ"ש נאה לכולם.

תגובות (25) | המשך קריאה...

כיצד נראית סדרה שאורך שיר הפתיחה והסיום שווים לתוכן הפרק עצמו? רע, רע מאוד.
[המשך ביקורת]

תגובות (13) | המשך קריאה...

יאללה מכות, יאללה!

[המשך ביקורת]

תגובות (7) | המשך קריאה...